רקע
המתווך הציג לראשונה את הנכס בפני הנתבע – הקונה, אולם האחרון לא היה מעוניין אותה עת ברכישתו. כשנתיים (25 חודשים) רכש הנתבע מחצית מהנכס. הנתבע טען שהמתווך לא שימש “גורם היעיל” ולפיכך אינו זכאי לדמי תיווך.
בהסכם התיווך נכלל תנאי לפיו הנתבע התחייב לדווח למתווך על כל משא ומתן שינוהל על ידו בקשר לנכס שביקש לראות באמצעות המתווך. תנאי זה לא הוגבל בזמן.
בין שאר טענותיו הלין המתווך על כך שהנתבע הפר את הסכם התיווך משלא דיווח לו על משא ומתן שניהל באמצעות צד ג’ ערב חתימת הסכם הרכישה (לאחר שחלפו כמעט שנתיים). לכן ,טען המתווך, הוא זה ששימש “גורם היעיל ועל הנתבע לשלם לו את מלוא דמי התיווך. לחילופין טען המתווך כי על הנתבע לשלם לו את הפיצוי המוסכם שכן הפר את התחייבותו לדווח לתובע על כל משא ומתן בקשר לנכס.
מה פסק ביהמ”ש?
בית המשפט פסק כי התובע לא שימש “גורם היעיל”. חלוף 25 חודשים בין חתימה על הסכם תיווך ובין רכישת הנכס ושינוי בטיב העסקה באופן משמעותי (מרכישת הנכס לרכישת מחציתו עם שותף) ניתקו את הקשר הסיבתי. זאת, ועוד, התברר כי מתווך אחר היה “הגורם היעיל” בהוצאתה של העסקה אל הפועל.
באשר לחובת הנתבע לדווח למתווך על כל משא ומתן שינוהל על ידו, נפסק שאין לפרש התחייבות זו כהתחייבות ללא כל הגבלת זמן. אם לא כן הרוכש יהיה כבול למתווך לעולמי עד בלא שבוצעו מצידו של המתווך כל אותה העת פעולות בכדי לממש את העסקה בפועל. ביהמ”ש הוסיף ופסק כי פרשנות רחבה מידי של חובת הגילוי עלולה לאפשר למתווך שלא היווה “גורם יעיל” לזכות בדמי תיווך.
בית המשפט קבע שהפיצוי המוסכם בהזמנת שירותי התיווך התייחס אך ורק למקרה של מסירת מידע שהתקבל מהמתווך לצד ג’ ולא להתחייבות לדווח על קיום מו”מ.
מסקנות
מפס”ד ניתן להסיק מספר מסקנות:
סעיף הקובע כי הלקוח חייב ליידע את המתווך על קיום מו”מ על ידו אכן סעיף חשוב! שרצוי שיכלל בכל הזמנת שירותי תיווך כשהוא מתוחם בזמן סביר.
יש לציין סקנציה ברורה וסבירה המתייחסת באופן מפורש להפרת חובה זו.
חשוב להבין כי “אורך חייו” של סעיף זה אינו לעולמי עד ולא יהיה טעם בניסיון לעתור לביהמ”ש בשל הפרתו אם חלף זמן רב מידי ולא סביר בין החתימה על הזמנת שירותי התיווך לכניסה למו”מ מחודש.
ראה: ת”א 33268-10-16 ק. אבי תיווך נכסים והשקעות בע”מ נ’ ניר בכור (פורסם בנבו, 29.7.18)
