לפני ימים אחדים השית בית משפט השלום בת”א פיצוי בגין לשון הרע על חוקר פרטי וחברת חקירות בסך 75,000 ₪ מהטעם שציינו בדו”ח חקירה שהועבר לחב’ הביטוח כי הוברר שהנבדק (עורך דין במקצועו) ביצע עבירות מרמה וגניבה לרבות של כספי לקוחות בהיקף מאות אלפי דולרים אותם החזיק בנאמנות ובהמשך אף נמלט מן הארץ . עוד צוין בדו”ח כי עורך הדין הודה בכל המיוחס לו והצטברו כנגדו מספר רב של רישומים פליליים בגין ביצוע עבירות מרמה וגניבה על ידי מורשה.
בית המשפט פסק שהכנת דו”ח החקירה בידי חוקר פרטי ומסירתו לחב’ הביטוח מהווים “פרסום” לצורך סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. על חוקר פרטי לדעת שדו”ח חקירה שהכין יועבר לאחרים. אין לקבל את הטענה כי אין לחוקר אחריות להעברת המסמך מחברת הביטוח לעורכי דינה, מומחים רפואיים מטעמה וכיוצ”ב.
בית המשפט קבע עוד שהדברים שרשם החוקר בדו”ח החקירה מהווים באופן ברור ומובהק לשון הרע. החוקר לא התגונן בטענת “אמת בפרסום” שכן התברר שהעובדות לכאורה שנזכרו בדו”ח, כלל לא נבדקו על ידו אלא נלקחו ממידע שהיה בידי החוקר בעיקר מידע גלוי כגון מהאינטרנט, ממקורות עיתונאים וכיוצ”ב. מכאן שלא הייתה אמת אובייקטיבית בדברים שנכתבו בדו”ח החקירה.
כאשר החוקר אינו בודק את הדברים שנרשמו על ידו בדו”ח החקירה לגופם, אין הוא יכול לחסות תחת הגנת “אמת בפרסום ” הקבועה בסעיף 14 לחוק לשון הרע.
בית המשפט חזר על הכלל החשוב לפיו מי שמפרסם דברים החוזרים על דברים שפורסמו בעבר אינו יכול בדרך כלל להנות מהגנת אמת בפרסום באמצעות הטענה שהאדם אותו ציטט אכן אמר את הדברים. הסיבה לכך שאדם סביר יסיק לרוב מפרסום החוזר על השמצה שפרסם אדם אחר שדברי ההשמצה עצמם אכן הנם אמת .
אחת המסקנות החשובות הצפות ועולות מפסק הדין שמדו”ח חקירה שהוכן ע”י חוקר פרטי בתשלום שהמידע שבו התקבל לאחר חקירה ובדיקה במיוחד כאשר כתוב בדו”ח שהדברים הכלולים בו התבררו כחלק “מהעמקת החקירה”, כפי שנוהגים לא מעט חוקרים לרשום ולציין בדוחותיהם.
בית המשפט נתן משקל רב לעובדה שבדו”ח לא צוין שהחוקר דלה את ממצאיו משיטוט באינטרנט ולא נאמר כי המידע לא נבדק כלל על ידי החוקר עצמו.
בית המשפט הבהיר שבמקרה זה היה על החוקר לציין כי מצא באינטרנט פרסומים מעוררי חשש לגבי הנבדק וכי על פי הפרסומים עולה חשש שהוא היה מעורב במעשים כאלה ואחרים כי החוקר ניסה לאמת את הדברים וכי נכון לאותו מועד לא עלה בידו לאמת איזה מהאמירות הללו (מעורבות במעשים פליליים, הגשת כתב אישום , הודאה של הנחקר באישומים, הרשעתו בהם ושלילת רישיונו בגין כך בלשכת עורכי הדין).
הדעת נותנת שניסוח נחרץ בדו”ח חקירה מלמד דווקא שדו”ח החוקר מבוסס על בדיקה וחקירה מקצועית ואובייקטיבית שכן מטרת החקירה היא גילוי העובדות האמיתיות.
החוקר לא יכול לחסות תחת “הגנת תום הלב” כאמור בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע שכן עליו הנטל להוכיח שפעל בתום לב ובנוסף חלה עליו חובה חוקית לבצע הפרסום ביחסים שבינו לבין חב’ הביטוח או שהיה בפרסום הגנה על ענין אישי כשר של חב’ הביטוח אליה הופנה הדו”ח. כאשר החוקר לא ביצע ולו בדיקה אלמנטרית בכדי לוודא את אמיתות הדברים שאותם כתב בדו”ח כאמת נחרצת הרי שלא יוכל לחסות תחת הגנת “תום הלב”. תום הלב הנדרש לצורך סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הינו תום לב מהותי.העדר זהירות בבדיקת אמיתות העובדות שבפרסום במיוחד כאשר מדובר בהאשמה חמורה כלפי עורך דין שביצע עבירות פליליות, בהעדר הסתמכות על מקור מהימן, אינה עולה בקנה אחד עם תום הלב הנדרש. יתרה מכך, החוקר כאמור לא טרח כלל לצין בדו”ח שהוא מבסס את העובדות על כתבות באינטרנט. העובדה שהמניע שעמד מאחורי החוקר היה “לגרות” את חב’ הביטוח להזמין חקירה מקיפה יותר יחד עם הפרסום שנעשה בדו”ח מובילים למסקנה שהפרסום נעשה בחוסר תום לב.
כיוון שעורך הדין לא הוכיח שנגרם לו נזק, נפסקו לזכותו פיצויים על בסיס הזכות הסטטוטורית מכח החוק ללא הוכחת נזק בסך 75,000 ₪ וכן תשלום הוצאות (שכ”ט) בסך 15,000 ₪, שניהם בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.
מסקנות
- דו”ח חקירה שמכין ומוסר חוקר ללקוחו עלול להוות “פרסום” לצורך חוק איסור לשון הרע. חוקרים פרטיים לא יוכלו להסתתר מאחורי טענות לפיהן מדובר בדו”ח פנימי שאינו מיועד להפצה וכיוצ”ב.
- על חוקרים פרטים להקפיד הקפד היטב שבהעדר בסיס ואימות לעובדות שבדו”ח החקירה יש לצין זאת בדו”ח ולחילופין לברר ולוודא האם הפרסומים שנעשו באינטרנט התבררו כנכונים.
- לעובדות המופיעות בדו”ח חקירה שחוקר פרטי מוציא תחת ידיו יש להתייחס כעובדות אובייקטיביות למעט אם מצוין בדו”ח שהעובדות לא אומתו על ידי החוקר. לקביעה זה משמעות כפולה. האחת, דו”ח ובו עובדות לכאורה שלא אומתו מהווה פרסום כך שאותן עובדות לכאורה שנזכרו בו עלולות להוות לשון הרע וניתן יהיה לתבוע את החוקר בעוולה של לשון הרע.
- במישור הנזקי גם אם לא יוכח שיש בדברים לשון הרע אולם, יתברר שחב’ הביטוח פעלה על סמך דו”ח החקירה ובכך נגרם לנבדק נזק, עלול הנבדק לתבוע את החוקר הפרטי בגין עוולה נזקית שאינה לשון הרע.
ת”א (ת”א) 65070/07 דב ארבל נ’ יעקב רווח ואח’ (פורסם בנבו 7.7.14)
