רקע
אין זה אלא דבר מקובל שהורים נותנים כספים לילדיהם וכך מועברים כספים בין אחים, קרובי משפחה , חתנים , גיסים וכיוצ”ב. מעת לעת מוגשות תביעות לביהמ”ש למשפחה כאשר הצד המלווה טוען כי מקבל ההלוואה מסרב להשיבה ואילו הצד המקבל טוען לחילופין כי סבר שקיבל כספים במתנה ולכן אינו חייב בהשבתם. סוגיה זו צפה ועולה במקרים רבים בעיקר כשההורים מסייעים לילדיהם, לחתנים ולכלות ברכישת דירה ולאחר גירושים טוענים בן או בת הזוג כי הייתה זו מתנה.
האירוע
הורים (התובעים) הגישו לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע תביעה כנגד בתם וחתנם (הנתבעים) להשבת הלוואה. לטענתם הם הילוו כספים לבני הזוג במהלך רכישת דירה כשנזקקו בדחיפות להלוואה. התביעה הוגשה כשנה לאחר שהנתבעים התגרשו. הבת (הנתבעת) אישרה כי היא ובן זוגה לשעבר קיבלו ההלוואה ולפיכך ניתן נגדה פסק דין לפיו עליה לשאת במלוא סכום התביעה. לעומתה, בעלה לשעבר (הנתבע) טען כי היו אלה כספי מתנה ולכן הוא אינו חייב בהשבתם.
בית המשפט חזר על הכלל (הקרוי בעגה המשפטית “חזקה”) לפיו כשכספים ניתנים על ידי ההורים לילדיהם תסווג הנתינה כמתנה אלא אם יוכח מפורשות כי הייתה זו הלוואה.
לאחר הגשת הראיות הגיע בית המשפט למסקנה כי במקרה זה ניתנה הלוואה ולא מתנה וזאת בהסתמך על שתי עובדות שהתבררו. אחת, הנתבעים החזירו להורים בעבר חלק מהכספים שקיבלו. השניה: מטרות ההלוואה ונסיבותיה (הנתבעים, כך התברר, נקלעו למצוקה זמנית בעת שמכרו את דירתם ונזקקו בדחיפות לכספים לצורך רכישת הדירה החלופית בכדי לעמוד במועד שנקבע לתשלום) בהסתמך על עובדות אלה בית המשפט פסק כי התובעים הצליחו להפריך את הטענה כי הכספים נתנו במתנה. לכן נפסק שגם החתן לשעבר יחזיר את כספי ההלוואה להורים.
מסקנות
מבחינה משפטית, ניתן, להלוות כספים ללא הסכם או מסמך בכתב. אולם, לאור “חזקת המתנה” כאמור לעיל ומכיוון שמדובר בהלוואה בתוך המשפחה, טוב יעשה המלווה אם ידאג לכך שיחתם מסמך מסודר וחתום עם הלווה המתעד את סכום ההלוואה, מטרתה ומועד פירעונה. בנוסף רצוי שישמרו מסמכים המתעדים את העברות הכספים. מי שינהג כך קרוב לוודאי יחסוך לעצמו עוגמת נפש רבה והוצאות מיותרות.
ניתן כמובן לציין במסמך כי אם יתקיימו תנאים מסוימים תהפוך ההלוואה למתנה ולא יהיה עוד צורך בהחזרת הכספים. בשאלה כיצד נכון לתעד כספים הניתנים במתנה או במתנה המותנית בתנאים ובאלו מקרים ניתן לבטל מתנה, נעסוק באחד מהגיליונות הקרובים.
ראה: תמ”ש (בית המשפט לענייני משפחה – ב”ש) 30134-01-15 ר.ש. ואח’ נ’ ל.נ ו- י.נ (2.4.17)