רקע
ב – 1.2.13 נחתם הסכם תיווך בין המוכרת למתווך – התובע, ובעקבותיו נמכר הנכס ב – 23.5.13 לאדם בשם דיפורטיו. הנתבעת שלמה למתווך דמי תיווך בגין עסקה זו. בהמשך בוטלה העסקה בביהמ”ש המחוזי בב”ש. בשנת 2017 איתר התובע רוכש חדש לנכס בשם גדקה. הנתבעת טענה בין שאר טענותיה כי ההסכם מ – 2013 בא אל קיצו עם חתימת הסכם המכר עם דיפורטיו. התובע טען לעומתה, שמכיוון שאיתר גם את הרוכש השני, גדקה הוא זכאי לדמי תיווך גם בגין עסקה זו מכח אותו הסכם מ – 2013 (לא נערך ונחתם הסכם תיווך חדש).
מה פסק ביהמ”ש?
אין ספק שמדובר בשתי עסקאות נפרדות. ביהמ”ש ציין כי לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת (המוכרת) כי “לא נחתם כל הסכם תיווך בין הצדדים לעניין עסקה זו”. בהסכם שנחתם בפברואר 2013 לא מצויין שם הקונה והוא אינו מוגבל לקונה ספציפי. ההסכם אינו נוקב במועד פקיעה מסויים. העובדה שהנתבעת שלמה דמי תיווך בגין העסקה ב- 2013 אינה מביאה לפקיעת ההסכם. משבוטלה העסקה מול דיפורטיו ועלה הצורך למצוא קונה לנכס, אין זה משנה מי פנה למי.
ביהמ”ש ציין כי ראוי היה שהתובע יחתים את הנתבעת על הזמנת שירותי תיווך חדשה בכתב בקשר לעסקה עם גדקה או לכל הפחות מזכיר לנתבעת באופן ברור את התחייבותה על פי ההסכם מ-2013. אולם, העובדה שלא עשה כן אינה מביאה לפקיעתו של ההסכם. בסופו של יום נפסק כי על אף שהזמנת שירותי התיווך נותרה בתוקף, קיים “אשם תורם” חוזי מצד התובע (כלומר גם למתווך אחריות לתוצאה) שכן החתמה מחודשת הייתה יוצרת ודאות וחוסכת את כל ההליך וזמן שיפוטי יקר.
לכן נפסק שלתובע רשלנות תורמת של 20% ומכאן שהתובע יהיה זכאי ל – 80% בלבד מדמי התיווך שתבע. בנוסף פסק ביהמ”ש הוצאות לזכות התובע בסך 4,000 ₪ בהתחשב בעניין “האשם התורם” מצידו.
ניתוח ומסקנות
- לעניות דעתנו קיים קושי לקבוע כי הזמנת שירותי תיווך בעקבותיה אותר רוכש לנכס ושולמו דמי תיווך ממשיכה להיות בתוקף וגם לאחר שחלפו 4 שנים ולמעשה לעולמי עד. אנו חולקים בכל הכבוד, על מסקנת ביהמ”ש.
- אכן אין בהזמנה ציון למועד סיום תוקפה אולם נראה כי הצדדים ראו באיתור רוכש, ההתקשרות בין המוכרת לרוכש ותשלום דמי תיווך כמיצוי ההסכם וסיומו. ספק רב, במיוחד לאור כוונת המחוקק להטיל על המתווך אחריות לוודא כי כל תנאי ההזמנה מקבלים ביטוי ברור בכתב, כי חלק מכוונה זו הייתה אפשרות הארכת תוקף ההסכם גם לאחר שמיצה עצמו בהתאם למטרתו.
- הכוונה האמיתית של הצדדים שלעניות דעתנו מכתיבה פרשנות נכונה היא כשרוכש חתם על הסכם רכישה והמתווך איתר רוכש שרכש הנכס ,קיבל מהמוכר דמי תיווך ובכך מלא תפקידו, מוצה ההסכם. לצדדים לא הייתה גמירות דעת וכוונה אמיתית להמשיכו. לכאורה לפי פסק הדין אם בוטלו לדוגמה 2 ו – 3 עסקאות שביצע מוכר בנכס מסוים תמשך הזמנת שירותי התיווך להיות בתוקף גם למשך עשר שנים ויותר. תוצאה זו אינה סבירה ואינה רצויה ולו רק מתוקף תכלית החוק הצרכני והצורך שתהיה הסכמה ברורה לעצם הזמנת שירותי התיווך ולשיעור דמי התיווך.
- מפסק הדין לא לגמרי ברור עד כמה ידעה המוכרת כי המתווך ,התובע, פעל להשגת רוכש חדש בהתאם להזמנה מ – 2013? האם סוכם כי סכום דמי התיווך שיגיעו למתווך אם יאתר רוכשים חדשים יהיה זהה למה שסוכם ארבע שנים לפני כן? או שהפעם המתווך יגבה דמי תיווך אך ורק מהלקוח שאיתר. לו הייתה נחתמת הזמנת שירותי תיווך חדשה היו מוסרים כל הספקות.
- אנו סבורים כי נכון היה לקבוע בנסיבות העניין כי היה על המתווך להחתים את המוכרת על הזמנת שירותי תיווך חדשה וככל שלא עשה כן רשלנותו התורמת בוודאי עולה בהרבה על 20%.
- אנו ממליצים כי במקרים דומים המתווך יקפיד על עריכת וחתימת הזמנת שירותי תיווך נוספת חדשה או יסוכם בכתב על הארכת תוקף ההזמנה הקיימת באותם תנאים שכן במקרים דומים בעתיד פסיקה זו לא בהכרח תחזור על עצמה.
ראה: תא”מ (ב”ש) 73699-12-18 מיכאל מרוביץ נ’ יסמין כהן (ניתן ביום 9.4.22, פורסם בנו)
