תלונות מצד לקוח כלפי מתווך

1. תלונות מצד לקוח כלפי מתווך יש להעלות מיד ובזמן אמת.
2. פיצוי בגין אבדן דמי תיווך יקבע בהתאם לעובדות כל מקרה ומקרה.
3. האם מתווך השולח מספר לקוחות המעוניינים ברכישת הנכס.

לבעליו על אף שהפכו ללקוחותיו במועדים שונים פועל כשורה?

רקע

במהלך תקופת בלעדיות שנתנה למתווך א’ חתם בעל נכס על הסכם מכר עם קונה שנשלח ע”י מתווך ב’. בעל הנכס  סרב לשלם למתווך א’ דמי תיווך בטענה כי הוא לא פעל כנדרש, ואף לא שימש כגורם היעיל ולכן אינו זכאי  לדמי תיווך. משכך נאלץ המתווך א’ להגיש תביעה כנגד בעל הנכס.

מה פסק ביהמ”ש?

1. טענות בעל הנכס כנגד המתווך א’ לענין הפרת הסכם בלעדיות שהועלו לראשונה רק לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים, הינן “חשודות” ככאלה שהתעוררו אך ורק לצורך הליכים אלה ולפיכך ביהמ”ש יטה לדחותן.
2. לו סבר הלקוח כי המתווך הפר את הסכם הבלעדיות ו/או את ההסכם למתן שירותי תיווך, היה עליו להתכבד ולבטל את ההסכם בהקדם בהתאם להוראות הדין.
3. בהסכם הבלעדיות נקבע כי אם הלקוח יפר אותו הוא יחוייב לשלם למתווך א’, בנוסף לדמי התיווך, פיצוי מוסכם בגובה 2% מהתמורה בצרוף מע”מ (אבדן דמי תיווך מהקונה). כיוון שהתברר שמתווך א’ החתים את לקוחותיו שהתעניינו ברכישת הנכס על דמי תיווך בשיעור 5% מהתמורה בצרוף מע”מ בלבד, פסק ביהמ”ש כי הפיצוי לא יעלה איפוא על 1.5% (בצרוף מע”מ). זאת ועוד, במקרה זה הקונה שרכש את הנכס נשלח כאמור ע”י מתווך ב’. ביהמ”ש קבע שסביר להניח שמתווך א’ היה מתקשר עם מתווך ב’ בהסכם לחלוקת עמלת התיווך ביניהם לכן היה מעביר כמקובל למתווך ב’ מחצית מדמי התיווך. לכן נפסק לבסוף כי הפיצוי יעמוד על  0.75% בצרוף מע”מ מהתמורה (מחצית מ – 1.5% כפי שהובהר לעיל) בלבד.

מסקנות

1. כאשר מתווך מכניס “סעיף פיצוי מוסכם” להסכם בלעדיות רשאי ביהמ”ש להקטין את הפיצוי כאשר מתברר לדוגמה שאותו מתווך החתים רוכשים פוטנציאליים על סכום דמי תיווך נמוך יותר. כאשר התברר שהרוכש הגיע באמצעות מתווך אחר סביר שהמתווך בבלעדיות היה מעביר כמקובל מחצית מדמי התיווך של הקונה לאותו מתווך. לכן במקרה זה יש להפחית גם סכום זה מהפיצוי המוסכם .
2. כאשר לקוח מעלה לראשונה טענות כנגד המתווך במסגרת ההליך המשפטי סיכוי טוב שביהמ”ש יתן משקל נמוך לטענות אלה אם בכלל.
3. התברר שמתווך א’ שלח מספר לקוחות שהתקשרו עימו (רוכשים בפוטנציה) במועדים שונים יחדיו לראות את הנכס ולנהל מו”מ לרכישתו, אומנם אף לא אחד מהם רכש לבסוף את הנכס  אולם מן הראוי לעורר את השאלה האתית: האם פעל  במקרה זה מתווך א’ באופן אתי? כמי שחב ללקוחותיו חובת נאמנות מן הראוי היה שיעשה זאת באופן מדורג (נתנה הזדמנות ללקוח הראשון לנהל מו”מ ורק כשזה הודיע כי אינו מעוניין בנכס תנתן הזדמנות ללקוח השני וחוזר חלילה) למעט במקרה ששליחת מס’ לקוחות יחדיו נעשתה בידיעתם ובהסכמתם .

ראה: ת”א (חי’) 58253-09-17 לוין נ’ קוצר  (ניתן ב – 24.1.19 , פורסם בנבו)