לפני ימים אחדים פסק בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע מפי השופט יוסף יוספי כי פרסום “פוסט” בפייסבוק של הנתבעים הקורא להחרמת מספרה וכינוי מנהליה: “צמד נוכלים” ו”סמרטוטי רצפה” מהווים לשון הרע. אלו כינויים המשפילים את התובעים בעיני הבריות, מבזים אותם ועושים אותם מטרה ללעג בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע התשכ”ה – 1965.
הנתבעים טענו להגנתם בן השאר שלא שולם להם שכר עבודה בעסק אחר של התובעים בו הועסקו.
עוד טענו הנתבעים כי מגמת הפסיקה שלא להגדיר קללות וגידופים כלשון הרע. הדברים נכונים פי כמה, הוסיפו הנתבעים, במקרה בו מדובר בתגובות שפורסמו בפייסבוק, רשת חברתית שהתכנים בה הם קלילים, צעקניים, מתריסים ומוגזמים. הפרסומים נעשו על רקע רוגז וכעס לאחר שהתובעים סרבו כאמור לשלם לנתבע 2 את שכרו.
בית הדין קבע כי מדובר בביטויים קשים שהטילו דופי בתובעים כספרים. לנתבעים אלפי חברים ברשת הפייסבוק. אומנם לא הוכח כי כולם קראו את הפרסומים אולם די בכך שחלק מהם קראו. בית הדין בחן את ההגנות העשויות לעמוד לזכות הנתבעים על פי החוק אולם, שלל אותן לבסוף אחת לאחת. בפרסום לא היה אמת ואין מדובר בפרסום עניין ציבורי. לכנות ספרים בשם נוכלים אינו מסירת מידע לציבור הלקוחות של המספרה ובהכפשה אין כל שרות לציבור. אף הגנת תום הלב בפרסום לא עומדת לזכות הנתבעים שכן הם ידעו שאין בפרסום אמת והם עצמם לא האמינו באמיתותו.
פסק הדין מדגיש כי אף אם לנתבעים טענות באשר לתשלום שכרם ממנהליהם,חרג הפרסום מתחום הסביר באותן נסיבות. הנתבעים התכוונו לפגוע בתובעים במידה גדולה מזו שהייתה סבירה בנסיבות העניין. בית הדין הוסיף וקבע כי משמעות פרסום המילים הבוטות היה למעשה הפעלת לחץ על התובעים וזאת באמצעות השמצות ולשון הרע במטרה לאלץ את התובעים לשלם להם פיצויים בתביעות שהגישו כנגד המנהלים לאחר שנתבעו בלשון הרע.
חשוב להבהיר שהקריאה להחרים את המספרה שבבעלות התובעים באה בתגובה על מעצר הנתבע לאחר שהתובעים הזמינו את המשטרה להוציאו מהמספרה. בית הדין לא נתן לעניות דעתנו את המשקל הראוי לכך שעל פי הודאת הנתבעים נעשה הפרסום מתוך כעס שהתבטא ברצון “לנקום” בתובעים. פרסום שאלו מניעיו, קשה שימצא “מחסה” תחת הגנות שהחוק מאפשר במקרים מוגדרים כגון אמת בפרסום, תום לב במקרים מסויימים וקיומו של עניין ציבורי בפרסום.
באמצעות פסק הדין ביקש בית הדין להפנות את תשומת ליבו של הציבור לכך שאם בכוונת המפרסם להשתמש בביטויים שעשויים להשפיל אדם, לבזותו, לפגוע בו או במשרתו רצוי מאוד שיפנה לקבל יעוץ משפטי טרם הפרסום בפייסבוק. רצוי שהמפרסם יברר מראש אלו טענות ניתן להעלות בפייסבוק מבלי להחשף לתביעת לשון הרע. בית הדין ציין שהנתבעים יכלו לדוגמא להגיש ראשית תביעה בגין אי תשלום שכרם ולאחר שהתביעה הייתה נדונה ומוכחת יכלו הנתבעים לפרסם את פסק הדין. הנתבעים יכלו בנוסף לפרסם את עובדת הגשת התביעה ואת פרוט תוכנה.
בית הדין נתן משקל לעובדה שהנתבע לא מחק מיד הפרסום הפוגעני במועד שחוייב לעשות כן על ידי בית המשפט. במקרה שכזה יזקף מעשה שכזה לחובת הנתבע.
פסק הדין חוזר על הלכה ידועה לפיה זכותו של הפרט שלא יאמרו עליו דברים פוגעים ללא הצדקה מספקת. בית הדין היה ער לכך שלא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילת תביעה בגין לשון הרע וכי רבים מהטוקבקים (תגוביות) באינטרנט הם דברי הבל ברמה ירודה שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל וערכן העוולתי הוא בהתאם. יש לבחון בכללותו כל פרסום הנטען לגביו כי הוא מהווה לשון הרע. משמעות המילים נבחנת גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום.
בית הדין הוסיף כי האינטרנט הוא אכן “ככר העיר” החדשה. אולם כשם שאדם שיעמוד בכיכר העיר ויוציא לשון הרע על אדם אחר, ישא בתוצאות, כך גם דינו של אדם המפרסם דברים ברשת הפייסבוק.
בצטטו את דברי שופט בימ”ש העליון ריבלין בדימוס אמר ביה”ד:”חופש אין פרושו הפקרות… חופש הביטוי אינו חופש הביזוי”.
במקורותינו, הוסיף בית הדין, קבעו חז”ל כי כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים ונוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
בסופו של יום חוייב נתבע 1 בתשלום פיצויים לתובעים בסך 10,000 ₪ לשני התובעים והנתבע 2 ב – 6,000 ₪.
המסקנה הצפה ועולה מפסק הדין שאכן נכונה האימרה “חכמים היזהרו בלשונכם”. טוב יעשה כל אחד טרם יקיש במקלדת ויתן ביטוי לחרצובות לשונו במיוחד לאחר שהוא חש פגוע, כועס ונעלב, שישקול ויברור היטב את מילותיו . חוק לשון הרע אינו נעצר ברשת הפייסבוק. אין ספק שהזכות לחופש ביטוי הנה בעלת חשיבות רבה אולם הזכות להשמיע, כפי שציין בית המשפט העליון, אינה הזכות להשפיל.
האמור לעיל אינו מהווה יעוץ משפטי ואין להסתמך על תוכן המאמר מבלי להתייעץ באופן ספציפי בכל מקרה ומקרה עם עו”ד המתמחה בכך.
