רקע
מקרה ראשון – שוכר חנות בקניון לתקופה של מספר שנים, לא עמד בתחיבויותיו החוזיות כלפי בעלת הקניון (להלן:“המשכירה”), בין היתר כיוון שלא שילם לה דמי שכירות על פני תקופה ארוכה. המשכירה ניתקה את זרם החשמל לעסק, החליפה מנעולים והתקינה לוחות עץ על דלתותיו. פעולת המשכירה התבססה על סעיפים בהסכם בין הצדדים המאפשרים לה לנקוט בסעד של פינוי בעת הפרת ההסכם על ידי השוכר. השוכר בתגובה, שבר את לוחות העץ, ניפץ את המנעול ולטענת המשכירה פלש לחנות בכוח.
מקרה שני – משכירה ניתקה את זרם הגז לשוכרים שחפצה בפינויים ואשר לטענתה גרמו לדירתה נזקים כבדים.
מה פסק בית המשפט?
במקרה הראשון, השוכר החזיק בחנות שנים טרם האירוע המדובר ועל כן מתוקף ההסכם הנו המחזיק החוקי בחנות ובוודאי שאינו פולש. בית המשפט סבר כי בנסיבות המקרה המשכירה אינה רשאית להפעיל סעד של פינוי עצמי. דרך המלך לפינוי שוכר אשר אינו עומד בהתחייבויותיו היא פניה לבית המשפט לשם קבלת סעד פינוי. אין להשלים עם עשית דין עצמי הגם שהיא מסתמכת על הסכם הכולל תנאי המקנה לו לנקוט הליכי פינוי, מבלי שדברים יתבררו קודם בפני בית המשפט. התנהלות כזו מצד המשכירה מהווה היתר למעשי ביריונות ולרמיסת זכויות השוכר.
במקרה השני – הגם שבית המשפט פסק לטובת המשכירה בעבור נזקי השוכרים, ראה לנכון להפחית באופן משמעותי מהסכומים המגיעים לה כיוון שלקחה את החוק לידיה וניתקה את זרם הגז באופן ההופך למעשה את הדירה לכזו שאינה ראויה למגורים.
חשוב לזכור!
בית המשפט אינו מקבל סעד של פינוי עצמי אשר אינו עומד באופן דווקני בתנאים של חוק המקרקעין, יהיו הסיבות לכך אשר יהיו. הסכמים הכוללים סעיפים המופיעים מדי פעם בהסכמי שכירות ומאפשרים סעד עצמי של פינוי בכוח ממקרקעין, אינם חוקיים שכן הם סותרים את תקנת הציבור ועל כן בטלים. עשיית דין עצמי שכזה ללא צו שיפוטי עשויה להקים לשוכר זכות תביעה כנגד המשכיר. המחוקק ראה לנכון כי יש מקום להגן על משכיר העומד מול שוכר שאינו עומד בהתחייבויותיו ולשם כך יצר מסלול מיוחד לבירור תביעות לפינוי מושכר אשר ניהולם הנו מהיר יותר, תכליתי ובעיקר חוקי.
ראה: ת”א (שלום ת”א) 23224-09-13 אושרי אלפסי יאיר נ’ אס.אל.אס מפרשים בע”מ
(פורסם בנבו, 14.9.17) וכן תק (אי’) 16306-10-18 רות שני נ’ איליה טייג (פורסם בנבו, 9.6.19)
